פסק-דין בתיק ע"פ 9121/05

מבוא

1.         לפנינו ארבעה ערעורים, שהדיון בהם אוחד, על גזר-הדין שניתן על-ידי בית-משפט השלום בירושלים ( כב' השופט א' טננבוים) בת"פ 1536/04, ביום 26.12.04.

המערערים, שלושה מהם חוקרים פרטיים, הורשעו בבית-משפט קמא בעבירות שונות בעניין שימושים שעשו במידע חסוי שהשיגו מתוך מאגרי מידע של רשויות ציבוריות, ונידונו לעונשי מאסר בפועל. ערעורם מתמקד בשאלה, מהו העונש הראוי שיש להשית עליהם, והאם טעה בית-משפט קמא בשיקולי הענישה וביישומם על עניינו האינדיבידואלי של כל מערער.

           על המערער בע"פ 9121/05, יונה כהן (הנאשם 1 בת"פ 1536/04, להלן - המערער 1), הושת עונש מאסר בפועל של ארבעה-עשר חודשים, מאסר על-תנאי של שבעה חודשים וקנס בסך 10,000 ש"ח, זאת בגין הרשעתו, על-פי הודאתו, בעבירות שלהלן: פגיעה בפרטיות - לפי סעיף 5 בצירוף סעיפים 2(9) ו-2(10) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן - חוק הגנת הפרטיות) (5 עבירות); שימוש שלא כדין במאגרי מידע - לפי סעיף 8(ב) בשילוב עם סעיף 31א(א)(1) לחוק הגנת הפרטיות (5 עבירות); והתעסקות אסורה בחקירות - לפי סעיפים 3 ו-30 לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב-1972 (להלן - חוק חוקרים פרטיים).

           המערער בע"פ 9129/05, יעקב לב (הנאשם 2 בת"פ 1536/04, להלן - המערער 2), נידון למאסר בפועל של שמונה חודשים, מאסר על-תנאי של שבעה חודשים וקנס בסך 10,000 ש"ח, זאת בשל הרשעתו, בהתאם להודאתו, בעבירות הבאות: פגיעה בפרטיות - לפי סעיף 5 בשילוב עם סעיף 2 (סעיפי משנה 7-11)  לחוק הגנת הפרטיות (5 עבירות); שימוש שלא כדין במאגרי מידע - לפי סעיף 8(ב) בצירוף סעיף 31א(א)(1) לחוק הגנת הפרטיות (5 עבירות); וניהול, החזקה ושימוש שלא כדין, במאגר מידע - לפי סעיפים 8(א)-(ג) ו-31א(א)(1) לחוק הגנת הפרטיות.

           דינו של המערער בע"פ 9130/05, דודי גל (הנאשם 3 בת"פ 1536/04, להלן - המערער 3), נגזר למאסר בפועל של חמישה-עשר חודשים, מאסר על-תנאי וקנס בסך 15,000 ש"ח, זאת בעטייה של הרשעתו, על-יסוד הודאתו, בעבירות אלו: מתן שוחד - לפי סעיף 291 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין); הוצאת מסמך ממשמורת חוקית - לפי סעיף 267(ב) לחוק העונשין; פגיעה בפרטיות - לפי סעיף 5 בצירוף סעיף 2 (סעיפי-משנה 7-11) לחוק הגנת הפרטיות; חדירה לחומר מחשב - לפי סעיפים 5 ו-4 לחוק המחשבים, התשנ"ה- 1995; הפרת חובת הסודיות במאגרי מידע - לפי סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות; ושימוש שלא כדין במאגרי מידע - לפי סעיפים 8(ב) ו-31א(א)(1) לחוק הגנת הפרטיות.

           על המערער בע"פ 9119/05, יצחק וייצמן (הנאשם 4 בת"פ 1536/04, להלן - המערער 4), הוטל מאסר בפועל של ארבעים וחמישה יום לריצוי של ממש, מאסר על-תנאי וקנס בסך 5000 ש"ח, זאת בעקבות הרשעתו, על-יסוד הודאתו, בעבירות שלהלן:  פגיעה בפרטיות - לפי סעיף 5 בשילוב עם סעיף 2 (סעיפי משנה 9-10) לחוק הגנת הפרטיות; חדירה לחומר מחשב - לפי סעיפים 4 ו-5 לחוק המחשבים; והוצאת מסמך ממשמורת חוקית - לפי סעיף 267(ב) לחוק העונשין.

 ההיסטוריה של ההליכים המשפטיים הנדונים

2.       כתב-האישום המקורי נגד המערערים הוגש עוד בשנת 2001 בת"פ 1256/01 בבית-המשפט המחוזי בירושלים, זאת לאחר חקירה מורכבת וסמויה שנמשכה כשנה בעניינם של עשרות חוקרים פרטיים ועובדי ציבור. האישום המקורי היה יוצא דופן בהיקפו, והוגש כנגד חמישים נאשמים ובכללם ארבעת המערערים. רשימת הנאשמים כללה כעשרה עובדי ציבור, וכן כארבעים חוקרים פרטיים, או מי שפעלו כחוקרים פרטיים אף שלא היו מורשים לכך על-פי דין. הנאשמים בכתב-האישום המקורי הואשמו, בשנים-עשר אישומים, בעבירות הנוגעות להוצאת ידיעות ופלטי מחשב ממאגרי המידע הממוחשבים של רשויות ציבוריות, והפצת המידע לאחרים. 

            את פעילותם של עשרות הנאשמים בהיררכיית שרשרת הפצת המידע, ניתן לחלק למספר מעגלים. במעגל הראשון נמצאו עובדי ציבור, אשר העבירו לחוקרים פרטיים, כל אחד בנפרד, מידע המצוי במאגרי מידע ממוחשבים, חלקם בתמורה לקבלת שוחד. המעגל השני כלל חוקרים פרטיים, או מי שעסקו ללא הרשאה בחקירות פרטיות, אשר קיבלו את המידע ישירות מעובדי הציבור, לעיתים תמורת שוחד. מרבית הנאשמים במעגל זה העבירו את המידע לשורת חוקרים פרטיים נוספים, וגם בינם לבין עצמם. במעגל השלישי מצויים הנאשמים שרכשו את המידע מאנשי המעגל השני, בידעם שהמידע הושג שלא כדין ממאגרי מידע. חלק מאנשי מעגל זה סחרו במידע בינם לבין עצמם, ועם חוקרים פרטיים ממעגלים אחרים, וחלק עשו שימוש עצמי במידע ולא העבירוהו הלאה.

ששה נאשמים הודו במיוחס להם במסגרת הסדרי טיעון, ודינם נגזר בבית-המשפט המחוזי על-ידי כב' השופט זילברטל. ביום 5.8.02 דחה כב' השופט זילברטל את בקשת התביעה לאפשר בעתיד, בתום פרשת התביעה, להפריד את הדיון בעניינם של 15 נאשמים, ובעקבות החלטה זו הגישה המשיבה כתב-אישום מתוקן שבו נותרו 28 נאשמים, ובכללם ארבעת המערערים. בהחלטתו מיום 10.2.03 קבע כב' השופט זילברטל, כי צירופם של 19 נאשמים מתוך ה-28, וביניהם המערערים 2 ו-4, לא נעשה כדין, ובעקבות החלטה זו תוקן כתב-האישום בשנית וצומצמה רשימת הנאשמים. בחודש ינואר 2004, לבקשת התביעה ובהסכמת הסניגורים, בוטל כתב-האישום על-מנת לאפשר הגשת כתבי-אישום בבית-משפט השלום. בכך, במשך כשנתיים-שלוש, הומר כתב-האישום המקורי (למעט בעניינם של ששת הנאשמים הנ"ל שדינם נגזר על-ידי כב' השופט זילברטל), בשורה של כתבי-אישום שהוגשו נגד הנאשמים השונים בבתי-משפט השלום בירושלים (4 כתבי-אישום), תל-אביב (5 כתבי-אישום) וחיפה.

 כתב-האישום החדש נגד ארבעת המערערים ונגד שני נאשמים נוספים - דורון שגיא וישעיהו דוד - הוגש בתחילת שנת 2004 בת"פ 1356/04 בבית משפט השלום בירושלים. במקביל, הוגשו בבית-משפט השלום בירושלים שלושה כתבי-אישום נוספים נגד שבעה נאשמים נוספים בת"פ 1357/04, בת"פ 1358/04 ובת"פ 1359/04. ארבעת התיקים נקבעו לשמיעה לפני כב' השופט טננבוים. המערער 1 הודה בעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום, זאת ללא הסדר טיעון ובהמשך להודאתו שניתנה עוד בפתיחת משפטו המקורי בבית-המשפט המחוזי. כל יתר שנים-עשר הנאשמים בארבעת התיקים שהוגשו בבית-משפט השלום, הודו בעובדות כתבי-אישום מתוקנים שהוגשו בעניינם, בעקבות הסדרי טיעון שהגיעו אליהם עם המשיבה בהליך של גישור בפלילים שהתקיים לפני כב' הנשיא כהן. דינם של המערער 1, שלא הגיע להסדר טיעון, ושל המערערים 2-4, אשר הסדר הטיעון בעניינם לא חל על העונש, נגזר על-ידי כב' השופט טננבוים. יתר תשעת הנאשמים (הנאשמים מס' 4 ו-5 בת"פ 1356/04 וכל הנאשמים בשלושת התיקים הנוספים), אשר הגיעו במסגרת הליך הגישור להסדרי טיעון שחלו אף על העונש, נידונו על-ידי כב' הנשיא כהן לעונש המוסכם. 

עיקר נימוקי גזר-דינו של בית-משפט קמא

3.         בית-משפט קמא הוציא תחת ידו גזר-דין מפורט ומנומק היטב, שבו התייחס בהרחבה לחומרת העבירות הנדונות, ובכללן - העבירות של חדירה לחומר מחשב, שימוש שלא כדין במאגרי מידע ופגיעה בפרטיות, ולחומרה היתירה שבעבירת מתן השוחד שבוצעה על-ידי המערער 3. הוא מנה את מכלול שיקולי הענישה בעבירות דנן, ועמד על הצורך בהטלת עונשים מחמירים של מאסרים בפועל, שיוקיעו את המעשים וירתיעו את הכלל. 

            בגזירת-הדין עמדו לנגד עיניו של בית-משפט קמא שורה של גזרי-דין, שהוטלו על נאשמים אחרים אשר היו שותפים למערערים בכתב-האישום המקורי. הוא היה ער לענישה מקילה בעניינם של מרבית הנאשמים האחרים, אך סבר כי ענישה זו אינה אמורה להשפיע על גזר-דינם של המערערים משני טעמים: האחד - הואיל והענישה היא לעולם אינדיבידואלית, והשני - היות שלא מצא כי גזרי-הדין האחרים חורגים במידה משמעותית מרמת הענישה המקובלת שננקטה על-ידו.

            בית-משפט קמא ציין, כי היה מקום להחמיר בדינם של המערערים מעבר לעונשים שהוטלו עליהם, אך הוא נמנע מעשות-כן, בין השאר, בהתחשב בחלוף הזמן מעת ביצוע המעשים, בעובדה ששלושה מהמערערים לא ניצבו בשיא ההיררכיה של הקשר הישיר עם עובדי הציבור ובהיותו ער " לבעייתיות המובנית של מקצוע החוקר הפרטי". בהקשר האחרון  ציין, כי החוקר הפרטי בישראל נתון " בדילמות בלתי אפשריות", כאשר מחד גיסא - הוא נדרש ליתן שירות חיוני לציבור (ובכלל זה לגופים ציבוריים) , כמו למשל איתור רכוש של חייבים, ומאידך גיסא - לא ניתנו לו כלים אפקטיביים לאיסוף המידע, והוא נאלץ להשיגו ממאגר מידע מוגן, לעיתים רבות בידיעת מזמין העבודה או אגב עצימת עיניים מצדו. נקדים ונעיר, כי דעתנו בעניין זה שונה. המערערים לא ניצבו בדילמה בתחום "אפור" כלשהו, שכן הקו בין אסור למותר היה להם ברור וחד, והם חצו את הקו ברגל גסה, על-מנת לרצות את לקוחותיהם, לחסוך בזמן ובמשאבים ולהפיק רווח קל.

על חומרת העבירות

4.         בעידן המודרני קיימים מאגרי מידע רבים שבהם נצבר מידע על הפרט, וביניהם מאגרי רשויות השלטון, מוסדות ציבוריים, גורמים פיננסיים וגופים פרטיים. נאגרת בהם אינפורמציה רחבת-היקף על האדם - מיום היוולדו, בימי חלדו ואף לאחר אחרית ימיו. החברה לא יכולה להתקיים ולפעול ללא מידע שירוכז במאגרים מורשים, והפעילות השלטונית אף מחייבת כי הפרט ימסור למאגרי הרשויות מידע אישי, רכושי וכלכלי רב ומגוון. כנגד חובה זו של הפרט, ניצבת חובת הרשויות לשמור על המידע מכל משמר, להשתמש בו אך במסגרת תכליתם של המאגרים ולעשות כל אשר לאל ידה למניעת דליפת מידע לגורם בלתי מוסמך. הציבור רשאי וזכאי להניח, כי המידע אודותיו יישמר במאגרים ולא יזלוג לידי מי שאינו מורשה לעיין בו. כאן משתלב גם תפקידן של רשויות אכיפת החוק, ובכללם בתי-המשפט, להחמיר בדינם של מי שמנצלים את המאגרים, שלא כדין, לשליפת מידע לתכליות זרות, ובכללן למטרת ביצוע חקירות פרטיות, ושל מי שמזמינים את המידע ועושים בו שימוש.

על הסכנה המוגברת של פגיעה בפרטיות ב"עידן המחשב", אגב שימוש שלא כדין במאגרי המידע, ובפרט מאגרי הרשויות השלטוניות, עמדה (בהקשר אחר אמנם) כב' השופטת ביניש בעש"ם 6843/01 בן דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 918: